Back to Basics

 

החיים הם דבר משונה; רגע אחד את מרגישה פרודוקטיבית, יצירתית, מלאה ברעיונות ותכנונים לחיים ורגע לאחר מכן, את מרוקנת מאנרגיות. תמיד התמודדתי עם רגעי קיצון, בגיל ילדות כמו בבגרות. ברוב המקרים, אני יודעת להתמודד עם  המעברים הללו כך די טוב- אני מורידה הילוך לאיזו תקופה, נעלמת מהרשתות החברתיות ולוקחת זמן לעצמי, לצבור כוחות ולחזור לאיזון. כך היה תמיד; אבל הפעם, הקורונה הופיעה וטרפה את כל הקלפים. תכניות לסדנאות אונליין, לפודקאסטים מושקעים, לחשבון פטריאון מושקע ולערוץ יוטיוב מהוקצע פשוט נדחקו הצידה בברוטליות. כך גם התזה שלי, התחלת הדוקטורט, כתיבת מאמר ראשון והוצאת ספר ביכורים. הכל נקטע. 

גם החיים נקטעו. בקורונה הזו איבדתי אנשים קרובים, אנשים שליוו אותי לאורך כל חיי והאובדן שלהם מחלחל פנימה בכל יום, בכל רגע בו אני קולטת שאי-אפשר להרים אליהם יותר טלפון ולשאול לשלומם. אני לא היחידה שאיבדתי מישהו, כל אחד איבד מישהו או משהו בתקופה הזו- בין אם פרנסה, בית או אדם אהוב- והפסימית שבי לא רואה איך דברים משתפרים בקרוב (אחרי הכל, הפכנו להיות המדינה המובילה בהדבקות בעולם, אלוהים יודע איך זה קרה). אז אין לי ברירה אלא להשתנות. לא להיות זו שחייבת להיות פרודוקטיבית בכל רגע נתון, אלא ללמוד לקרוא את עצמי ואת הצרכים שלי בצורה שהיא יותר מכילה ורגועה. אני לוקחת חצי צעד קדימה בכל פעם, העיקר לא לדרוך במקום. אין לי שאיפות גדולות- אני רק מנסה להקל על עצמי היכן שניתן, בכך שאני מתרכזת בדבר אחד בכל פעם ולא חולמת חלומות גדולים יותר. לא כרגע בכל אופן. יש המון דברים שאני רוצה לעשות, תכניות לממש ופרוייקטים להגשים, אבל אני כבר מבינה שהקצב משתנה, שאני משתנה בעצמי, שהעולם משתנה ושהמציאות כבר אחרת ולתמיד.